השוואה בין שני שירים על ציפורים

בספרות הטבע תמיד נחשב כנושא חשוב. כאובייקט טבעי, ציפורים גם הוזכרו בשירה. למעשה, משוררים רבים כתבו הרבה שירים יפים על ציפורים. ציפורים משמשות לעתים קרובות כסמלים גם בשירה. לדוגמה, בספרות הבנגלה ציפור הקוקיה מקושרת לעתים קרובות לזמן האביב. בספרות האנגלית ישנם שירים רבים אשר נכתבים על ציפורים או ציפורים ממלאות תפקיד חשוב בשירים.

לדוגמה, אודה לזמיר שנכתב על ידי ג'ון קיטס ואודה לעפרוני של PB Shelly הם שני שירים מפורסמים מאוד על ציפורים. שיר נוסף שכזה הוא The Rime of the Ancient Mariner of Samuel Taylor Coleridge שבו המשורר השתמש באלבטרוס כסמל. בהתאם לדרישת המטלה בחרתי את "אודה לזמיר" מאת ג'ון קיטס ואת תקופתו של הימאי הקדום מאת STColeridge לדיון שלי.

לפני שנדון בשני השירים שהוזכרו לעיל, יש צורך לשפוך מעט אור על שני המשוררים ועל העידן הרומנטי בספרות האנגלית בכללותה. העידן הרומנטי בספרות האנגלית הוא עידן ייחודי מכיוון שבעידן זה יצרו כל המשוררים את שירתם על נושאים הקשורים לטבע ולטבע. הטבע מהווה את ההיבט העיקרי בשירתם. לפניהם אף משורר לא יכול היה לחשוב על הטבע כנושא המרכזי של שיר. המשוררים הרומנטיים יישמו בהצלחה את הנושא הזה. כתוצאה מכך, כל השירים הגדולים על ציפורים נכתבו בעידן זה. ג'ון קיטס היה משורר רומנטי שסגד ליופי הטבע בשירתו. חפצים טבעיים הופכים חיים ויפים בשירו אולם הוא אינו מתייחס אליהם רק כאל חפצים טבעיים חסרי חיים. במקום זאת הוא ערבב את הרגש שלו ויוצר איתם התקשרות אישית.

הוא גם מבטא את רגשותיו האישיים כמו אושר, עצב, תקווה ותסכול וכו' בשיריו. באודה לזמיר קיטס הביע רצון לברוח ממציאות קשה שהוא לא יכול לסבול. הוא רוצה להצטרף לזמיר ולעוף לארץ חלומות.

מצד שני STColeridge נגע ביסודות העל טבעיים של הטבע והציג אותם בצורה מאוד טבעית. לקולרידג' היה חוש דמיון מבריק ועם כישורי הסיפור המצוינים שלו הוא יכול היה לדמיין את הדבר העל טבעי ביותר ואז לתאר אותו בצורה הטבעית ביותר. ב-The Rime of the Ancient Mariner Coleridge תיאר את חייו של ימאי שהרג אלבטרוס ולאחר מכן סבל מאוד על הריגתו. השיר כולו מבוסס על התגובה של הריגת האלבטרוס. ציפור היא יצירה יפה של אלוהים, ועל ידי הריגת האלבטרוס ללא כל סיבה חטא הימאי חטא חמור נגד אלוהים.

רק במאה העשרים גברים למדו לעוף כמו ציפור לפני שהתגלה מטוס אוויר, גברים תמיד היו מוקסמים מהרעיון של לטוס כמו ציפור. על פי המיתולוגיה היוונית דדלוס ואיקרוס ניסו לחקות את הציפורים ועשו כנפיים מלאכותיות לעוף. מאמציהם כשלו בטרגדיה. אז הרעיון של טיסה היה כמו חלום עבור האנושות עד תחילת המאה העשרים אנשים התפעלו מהציפורים כי הם יכלו לעוף בשמיים. גם המשוררים העריכו את העניין הזה וגם נפשם רצתה לעוף איתם. אנו רואים סוג כזה של דחף באודה לזמיר של קיטס. חייו של ג'ון קיטס היו טרגיים מאוד, הוא מת מוקדם ממחלה. הוא גם היה מאוהב מדכא בגברת שלא הביאה לו הצלחה אלא רק אומללות ובזמנו שלו כמה מבקרי ספרות משפיעים ביקרו את שירתו בצורה הגרועה ביותר. אז החיים הפכו אומללים מאוד עבור ג'ון קיטס.

כל חייו הוא חיפש לברוח מהייסורים ובאודה לזמיר אנו מוצאים את המאמץ הנואש של קיטס לברוח מהעולם האכזרי הקשה שסביבו. הוא מרגיש שלזמיר יש מזל שהוא יכול לעוף מכל מקום. בתחילת שיר זה מתייחס המשורר למצבו העגום:

הלב שלי כואב, וחוסר תחושה מנומנם כואב

התחושה שלי, כאילו של רוש ששתיתי,

או רוקנו קצת אופיאטים עמומים לניקוז

דקה אחת אחרי, ולתי-וורדס שקעה:

כאן ניכר שהמשורר סבל רבות כשכתב את השיר הזה. החיים הפכו כואבים מדי עבורו, הוא מרגיש כאילו שתה רוש או אופיום. הוא רוצה לשכוח את כל כאבו ולהיות מאושר באושרו של הזמיר.

עבור קולרידג' האלבטרוס אינו דרך לברוח אלא יצירה קדושה ויפה של האל. זה מביא שמחה לשייטים. המלחים נאלצים לבלות ימים בודדים רבים בתוך הים במהלך הפלגתם. אז לעתים קרובות הם מרגישים בודדים מאוד ולא מקבלים את ההזדמנות לראות כל סימן חיים סביבם במשך ימים:

בסופו של דבר חצתה אלבטרוס,

דרך הערפל זה הגיע;

כאילו זו הייתה נשמה נוצרית,

בירכנו את זה בשם אלוהים.

אז כשהם רואים אלבטרוס הם מרגישים מאושרים ומקבלים תקווה שהאדמה קרובה אליהם. אותו דבר קרה לבני הלוויה של הימאי הקדום. כשראו את האלבטרוס בירכו אותו בשמחה ונתנו לו אוכל ושיחקו איתו. כך הביא האלבטרוס חברות עבורם. הודות לבואו של האלבטרוס הם יכלו לברוח מהבדידות הקשה שסביבם. קולרידג' הציג את הציפור הזו כחבר וכבן לוויה לגברים.

שני השירים השתמשו בסמליות במיומנות רבה. קולרידג' השתמש בטכניקה של השעיה מרצון של חוסר אמון שבו הקוראים ישכחו את העולם האמיתי ויאמינו שהעולם שהמשורר מציג הוא אמיתי. עלילת השיר מתרכזת ברעיון של חטא-סבל-מתפלל-גאולה. זה שיר עם נופך מוסרי. הימאות חטא תחילה ואחר כך סבל בגללו. לאחר סבל רב הוא התפלל לאלוהים ואז אלוהים סלח לו. הימאי למד את הלקח שלו ואמר לאחרים להראות אהבה וחסד לבריאת אלוהים. האלבטרוס מסמל את ישוע המשיח. המארין רצח את הציפור התמימה שהביאה לו ולחבריו המלחים חברות ותקווה:

ורוח דרומית טובה צצה מאחור;

האלבטרוס אכן עקב,

וכל יום, לאוכל או למשחק,

הגיע לחלל הים!

באותו אופן צלבו אנשי ירושלים את המשיח שהיה חף מפשע ושהביא תקווה להצלתם. שאר הימאים חשו אימה כשגילו שהימאי הרג את האלבטרוס:

ועשיתי מעשה גיהנום,

וזה יעבוד להם אוי ואבוי:

עם כל הנאמר, הרגתי את הציפור

זה גרם לרוח לנשב.

אה עלוב! אמרו הם, הציפור להרוג,

זה גרם לרוח לנשב!

בדרך כלל, שיר הזמיר הוא סמל של שמחה ואושר. אבל קיטס כתב את השיר הזה כשהוא סבל יותר מדי ממחלתו. למרות שחיפש אושר דרך הזמיר ידע בליבו שהוא עומד למות בקרוב. אז, הסמלים של מוות ושכחה נמצאים בשיר הזה. קיטס התייחס בהזדמנויות רבות למיתולוגיה היוונית. בכך הוא התייחס לזמיר בצורה כזו כאילו היה זה ציפור קסומה שהייתה מעבר להישג יד של כל עצב. אז הציפור קסומה ומשוחררת מסבל אנושי. קיטס איחל שהוא יוכל להיות כמו זה ולהביס את כל הכאב והעצב שלו. במסע שלו לשים קץ לעצב הוא כמו הבודהה. בודהה כל חייו ביקש למצוא דרך להשתחרר מסבל אנושי ולהשיג ישועה. לקיאטס יש אותה מטרה ובשיר הזה לזמיר שלו יש את הכוח הקסום הזה. הבעיה היחידה היא שקיטס יודע שהוא בן אדם ולא יכול להיות כמו הזמיר.

ב'אודה לזמיר' מנסה קיטס לעשות איזון טוב בין תחושה למחשבה. אנו יכולים למצוא קטעים חושניים יוצאי דופן, כמו בהתחלה. על ידי שימוש במילה 'חוש' וגורם לקוראים להרגיש גם את הקהות המנומנמת הזו.

מאוחר יותר עוסק המשורר בבעיות חיי האדם, כמו בבית ג':

״כאן, היכן שגברים יושבים ושומעים זה את זה נאנק;

איפה שיתוק מרעיד כמה שערות אפורות, עצובות ואחרונות,

היכן שהנעורים מחווירים, ורזים ומתים;

איפה אבל לחשוב זה להיות מלא צער״.

בניגוד לקיטס, קולרידג' משתמש בתורת המוסר של הנצרות ב-The Rime of the Ancient Mariner. הוא שם דגש רב על מושג החטא והגאולה. למעשה, תקופתו של הימאי הקדום הוא כמו אגדה שנראתה בהתחלה כסיפור ילדותי ללא כל משמעות עמוקה, אבל מבט מקרוב גורם לקוראים להבין שהוא מכיל את תורת המוסר העמוקה ביותר. הלקח המוסרי של תקופתו של הימאי הקדום הוא:

הוא מתפלל הכי טוב, מי שאוהב הכי טוב

כל הדברים הגדולים והקטנים כאחד;

לאלוהים היקר שאוהב אותנו,

הוא יצר ואוהב הכל.

הנצרות מלמדת אותנו אותו דבר – לאהוב את אלוהים ואת יצירותיו. אף דת אחרת לא נותנת כל כך דגש על סוג זה של אהבה. האלבטרוס העניק את האהבה הזו ליורדי הים בכך שהביא להם שמחה ומזל טוב. לפיכך, האלבטרוס הוא גם ציפור קסומה. הציפור היא זו שמביאה מזל טוב ורוח נעימה לשייטים. הימאי הקדום פעל באנוכיות ובאכזריות על ידי הריגתו. הוא חשב רק על ההנאה שלו. הוא אפילו לא חשב שהוא הורג ציפור תמימה בלי שום סיבה. אוכל לא היה חסר לו אבל בהחלט חסר לו חסד. הוא שכח שיש אלוהים שהיה חזק יותר מכל אחד. אין ספק שאלוהים לא אהב שהוא הרג את הציפור בלי שום סיבה.

אלוהים הראה לימאי שלא משנה כמה כוח יש לאדם, הם לא צריכים להיות לא נחמדים לטבע. אם הם לא ילכו בעקבות האנושות אז הם היו נענשים. העונש שספג השייטת היה נורא. הוא סבל מהצורה הגרועה ביותר של כאב – בדידות ובידוד. מטבעם בני אדם הם חיות חברתיות אז להיות לבד בספינה בים אינסופי היה ללא ספק דבר נורא לסבול. לעתים קרובות הוא ייחל שהוא ימות אבל זה לא קרה

קללת יתום תגרור לעזאזל

רוח ממרום;

אבל הו! יותר נורא מזה

האם הקללה בעינו של מת!

שבעה ימים, שבעה לילות, ראיתי את הקללה הזו,

ובכל זאת לא יכולתי למות.

רק לאחר שהשייט הבין את חטאו והתפלל לאלוהים עמוקות לבקשת סליחה, הוא ניצל.

אותו רגע שיכולתי להתפלל;

ומהצוואר שלי כל כך חופשי

האלבטרוס נפל ושקע

כמו עופרת לים.

בחייו האישיים קולרידג' לא היה אדם מאוד דתי אבל בשיר הזה הוא האדיר את הנצרות בצורה מאוד גבוהה. הנצרות תמיד מבקשת מחסידיה שהם יבקשו את סליחתו של אלוהים כל יום. אם אדם מתפלל מלב ליבו, אלוהים תמיד מוכן לסלוח לו. השיר מראה גם את אהבתו העמוקה של קולרידג' לארצו, אנגליה. כשחזר הימאי ממסעו לאנגליה הרגיש שהגיע לגן עדן

הו! חלום על שמחה! האם זה אכן

את החלק העליון של המגדלור שאני רואה?

האם זו הגבעה? זה הקרק?

האם זו הארץ שלי?

לסיכום ניתן לומר ששני השירים הם מהשירים הגדולים ביותר על ציפור בספרות האנגלית. המשוררים השתמשו בציפורים כסמלים וקישרו אותן לחייהם. הציפורים קסומות אבל הן מכילות משהו יותר מקסם. הם לוקחים אותנו לעולם אחר- עולם חלומי ואידיאלי. ההבדל העיקרי בין שני משוררים הוא שהזמיר נראה כמשהו בשמיים לג'ון קיטס ואין לו שום קשר לחיי היומיום האנושיים אלא הוא משהו שהוא מעבר לחיים הרגילים שלנו. מצד שני, האלבטרוס של ST Coleridge הוא משהו שקשור לחיי היומיום שלנו. המלחים האכילו אותו ושיחקו איתו. זה היה כמו החבר היחיד שלהם בים אינסופי.



Source by S M Mehdi Hasan

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *