סיפור רפאים איש זקן כחול

לפני ירחים רבים ורחוק, רחוק (ובכן לא כל כך רחוק … זה היה בעיירות החוף הזהב) גרתי ברפת בחווה וטיפלתי בצוות של בעלי חיים. היו שוורים (כמו הנרי התלויה היטב) והרמון הנערות שלו אבל האהובים עליי היו הסוסים. היה בו (ערמון גדול ויפה), מולי (פוני קרקס ישן וערמומי שיכול לספור עד שש עם פרסותיו) המלכותי ווידג ' (קו דם מדהים) וכחול (שאותו כיניתי בחיבה "כחול זקן" או "בלויי").

הזקן בלו היה זקן. אני מתכוון ממש ממש זקן … לפחות 30 קיצים מתחת לחגורה שלו. הוא היה לבן וגרמי (אבל הוא אכל כמו סוס והיה תולעת והכל, אז הוא פשוט נולד כך, אתה מבין). הוא היה בודד ולא אהב את הסוסים האחרים והוא היה עצבני בגלל סינוסיטיס כרונית. הוא נבהל בקלות. הוא גם לא אהב הרבה אנשים, אבל הוא סבל אותי … כנראה בגלל שהחזקתי את דלי האוכל. בתקופת החורף כשהיה קר, קר, קר והכפור בבקרים קצת דומה לחתול קילקני, הזקן הכחול היה חובש שמיכה חמה במיוחד על גופו הזקן הרעוע. בכל ערב כשהשמש החליקה, הייתי זורק את השמיכה שלו ומהדק את הרצועה מתחת לבטנו ומחליק אותה כדי לוודא שהיא מתאימה לו בדיוק.

אבל כל בוקר בדיוק כשהשמש זורחת בערפל, הייתי רואה בלויי כשהשמיכה שלו מעוותת הפוכה, עם האבזמים על הגב. "לעזאזל … השמיכה הזאת" הייתי ממלמל כשעשיתי החוצה ומשכתי וסובבתי אותה חזרה למקומה. זאת הייתה עבודה קשה. נראה היה שזה רוצה להישאר כך וזה היה מאבק להחזיר אותו למצב שלו. עברו שבועות. וכולנו שמחנו במקום הקטן והמבודד הזה שנקרא גן עדן. אבל בערב ירח חשוך אחד, סערה ענקית התאספה מאיימת באופק. ריכזתי במהירות את החיות, האכיל אותן והנחתי עליהן את שמיכותיהן. "אתה שומר את השמיכה שלך הערב בלויי" אמרתי.

באותו לילה הוא מיילל ויילל, ברקים הבזיקו ורעמים רעמים. החיות היו חסרות מנוח וכך גם אני. טרנטולה ענקית (בלי להגזים הוא/היא הייתה גדולה כמו צלחת ארוחת ערב) זחלה לתוך האסם והתיישבה לידי על הספה לנוחות, ורגליו השעירות התכווצו כל בורג ומחיאה מהשמיים. "רק שמור על מרחק ביג פלה ותוכל להישאר, אחרת אני מסבך אותך בחוץ" הזהרתי. הבזק נוסף ובום שטלטל את האסם גרמו לי לקפוץ ולצאת לכיוון הדלת. תפסתי את השוט שלי בתערובת של פחד והתרסה וצעדתי החוצה, והעזתי את השמים להכות אותי. היה שם פראי … החיות השתגעו.

היה הבזק של ברק ויכולתי לראות את בלואי עומד במקום … לגמרי לבד … באמצע המרפד ושמיכתו הפוכה (כמובן וכצפוי). בּוּם! הרעם גרם לי לקפוץ. הֶבזֵק! לשבריר שנייה ראיתי בלויי שוב, אבל הפעם עמד מישהו לידו. איש זקן בחולצת פלנל משובצת. מה ה… ????? בּוּם! הסערה עצרה את נשימתה … וכך גם אני. הלכה מאוד מאוד שקטה ומאוד מאוד חשוכה. WHAM! עוד הבזק ברק. והיה בלויי… עומד במקום … לבד. הכל התחיל להיות קצת מפחיד. "אני פשוט אחזור לאסם אליי בן הזוג הגדול פלה" חשבתי. כמו פחדן, התהפכתי לאחור כמה שיותר מהר, אבל הפלה הגדולה נעלמה (ללא ספק אורבת למקום חשוך וחשוך נקיק) אז היה לי רק את עצמי לחברה. הלילה והסערה חלפו. זה היה לילה ארוך, ארוך. למחרת בבוקר יצאתי החוצה והיה בלויי עומד באמצע המרפד כפי שראיתי אותו בלילה הקודם. כשעשיתי לעברו מוכן לתקן את השמיכה שלו עצרתי קצרה ולבי דילג על פעימה. השמיכה שלו ישבה בצורה מושלמת.

כמה חודשים לאחר מכן כשהלילה הסוער הפך להיות לא יותר מאשר זיכרון דהוי, היה לי ביקור של גברת זקנה שגרה בחווה בקרבת מקום. רק שוחחנו כלאחר יד (כמוך) כשהיא התחילה להיזכר בזקן שגר על הנכס לפני שעברתי לשם. "הוא היה קצת מתבודד" אמרה "פקק מסכן … מת מהתקף לב ממש שם באסם". שתקנו כמה רגעים. "אתה יודע שהוא היה לוחש סוסים …" אמרה "יכול לגרום להם לעשות הכל". ממש באותו רגע החליט הזקן בלו לשוטט בדרכנו. "ההוא …" אמרה והצביעה לעברו בלויי "… זה היה המועדף עליו".



Source by Crystal G

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *